ערב של שושנים

אינסטליישן, וידאו-ארט בשילוב דימויים פלסטיים.

אף פעם לא ידעתי לדבר על הילדות שלי. היו בה צדדים ברורים, מוכרים, וצדדים אחרים, מעורפלים, מלאים בסתירות ושאלות שלא ידעתי ממי אוכל לקבל עליהם תשובה. נמנעתי מלדבר, מהפחד שמה שאני זוכרת לא באמת קרה. לאט לאט פשוט שכחתי. הזכרונות התחילו להציף אותי אחרי שמונה שנים. התחלתי לחשוב שאולי טראומות ילדות עובדות ככה על הזיכרון. מפוררות את כולו, פורמות את כל החוטים, ואז סורגות מחדש בלי עקביות או דפוסים. יוצרות אריג פסיפס לא הגיוני, בנוי עובדות מוצקות.

מארה יעבץ היא סטודנטית שנה ג בבית הספר לתיאטרון חזותי.