top of page
סיון הר-שפי
כניסה אל תוך הערפל: דיסאוריינטציה, קוצר נשימה, לאן נכנסתי? הערפל הוא רחם אבל הוא גם השאול, הוא העולם שמעבר, הלא נודע השמיימי, והוא גם אוויר מלא אבק של חורבן עיר במלחמה. כשהוא נצבע בתאורה באדום הוא עשן שריפה ודם, כשהוא נצבע בטורקיז הוא גז ציקלון B, ובאור אפור הערפל הוא בטון של מנהרות. אנחנו בשבי ובשיעבוד: אומרים זאת הערפל, הריצה הסזיפית במעגלים, בתנאי רדיפה, הריקוד בדפוס רפטטיבי של נפילה וקימה- חיים ומוות, מוות וקימה לתחיה, כמו עוף החול בכלוב הקיום. הערפל והמעגל הם כמו אלמנטים מאגיים, טבעת מכושפת ולוכדת. שבי ושיעבוד- אומרות זאת 3 אלומות האור המציירות בחלל שלוש פירמידות מטילות אימה למרגלותיהן מתחוללת המלחמה.
ארבעה גברים נכנסים לערפל הזה ויוצאים ממנו, כארבעה שנכנסו לפרדס. כמעשה מרכבה, שאופן אחד שלה תקוע בארץ. וכמדרש קהלת על האדם שבבואו לעולם ידיו מאוגרפות כאוחזות ואילו בצאתו ידיו פתוחות כשומטות. גם כאן הכניסה לזירה מאוגרפת, היציאה ממנה בסוף המופע- בכפות ידיים מורמות, ככניעה, או כיציאה בשלום.
ובתווך: "ויאבק איש עימו". מאבק עז בין אוהב לאוייב, בין גוף לנשמה (הנשמה כמו מנסה להיחלץ מלפיתת הגוף המכביד כמשקולת, נגרר כצל, אבל גם דבקה בו), ומאבק בין אני לאנחנו, בין פחד לתקווה, בין חיים למוות. פעם ראשונה שאני מבינה את הבחירה המדוייקת "ויאבק איש עימו" ולא "ויאבק איש כנגדו". יש קרבה גדולה בין הארוס והטנטוס, בין המאבק לבין מעשה אהבה. יש רגעים קשים ויש רגעים חומלים, יש רגעים שלהט המלחמה מתערבב עם תשוקה ואני נזכרת בקינת דוד על יהונתן.
ההדהוד לכאן ולעכשיו חזק. הבועה אליה נכנסתי היא כמו תיבת תהודה למציאות בחוץ, קופסא שחורה שהולכים בה קולות המלחמה. סיסמאות מלחמה עולות לי תוך כדי הצפיה בריקוד: "ביחד ננצח", "לא מפקירים פצועים בשטח". הרקדנים לבושים שחור לבן כמו טוב ורע, כמו מלאכים טובים לצד מלאכי חבלה ומוות. אבל גם כמו לבוש חרדי שעומד בדיסוננס לשפת הגוף הלוחם ומזכיר את סוגיית גיוס החרדים שעל הפרק ומזכיר שכותרת הריקוד אולי מכוונת אפילו לכך- ש"דרך ארץ קדמה לתורה". בהמשך החולצות הלבנות הופכות לדגלי כניעה שמזכירים את 3 החטופים שביקשו לברוח ונהרגו מאש כוחותינו.
הדיסוננס מופיע גם דרך מוזיקה שמזכירה פתאום תיבת תכשיטים מנגנת, כזו שעל גבה בובת רקדנית בלט- אבל כאן הריקוד כל כך אחר, גברי, אקסטטי, והדימויים העולים מנוגדים לאסתטיקה הקלאסית ההרמונית והמעודנת שהמוזיקה מציעה - דימויים של מומי מלחמה ונכות, של קרבן- פייאטה בה הצלוב מוטל בידי חברו באותה תנוחה אמהית מערסלת. ושוב המוזיקה מתחלפת לצלילים שמזכירים מוניטור, ומדגישים את הפרכוס והקרטוע כשל פצועים. כשל איקרוס נופל. ואז מוזיקת טכנו שמזכירה את נובה ועל מה נלחמים פה. ואז מארש, ואז ואלס, הכל מתערבב, כאוטי כמו מחוץ לחדר.
שרשרת הגברים מתגלגלת על הרצפה כמו גולם, זחל, מציעה בו בזמן גלגול נשמות, גלגולי חיים, התעברות, וחיבוטי קבר.ראש בעקב נוגע ומזכיר את התאומים הנאבקים עוד מרחם אימם "ואם כן למה זה אנוכי?!".
אני יוצאת - האם בשלום? הלומה, כואבת, מלאה רישומים, מאמינה מחדש בכוחה המשקף והמשחרר, המעורר והמחייה של האמנות.
יהודה יפרח
"היצירה נכתבה במלחמה", נכתב בהזמנה למופע. "רקדנים הולכים למילואים, חוזרים לסטודיו ונקראים שוב למילואים". והיצירה עצמה היא אכן מלחמה: יש בה בדידות, מרדף, חושך, נפילות כואבות. אבל גם סולידריות ותלות והקרבה וסנכרון מושלם בין גופים שונים.
לקריאת הביקורת המלאה, לחצו על הלינק.
אילן יפרח
תגובות קהל
לא יודע אם התחלתם לעבוד על זה לפני המלחמה, אבל זה נתן לי מילים בתקופה אילמת שאין בה מילים'
'הדרך היחידה לבטא את התחושות זה דרך תנועה וכשראיתי את ההופעה שלכם הבנתי כמה שזה היה נחוץ בשבילי, תמללתם את מה שאני מרגיש בתקופה הזאת'
'היה מאוד מאוד חזק. זה גם על מה כולנו מרגישים ועוד יותר על מה גברים מרגישים בתקופה הזאת. במובן הזה להקת מחול של גברים היא קריטית'
'בא לי שכל גבר בארץ,ודאי אלו שיצאו מהלחימה יראו את זה'
'המאבק בין התקווה לאמונה בין כוחות הרע לכוחות הטוב, היכולת להחזיק את החוסן, התחושה של הרעות שנחשפת שם, אובדן. המון חומרים מאוד מאוד חזקים. לקח לי זמן לעבד אותם. ממש שליחות ובשורה.
התחדד לי כמה שזה אילם לכולנו ועוד יותר לגברים וכמה שזה נצרך. אתם מדברים שפה גברית על משהו שכולנו עברנו.
אסף פרידמן
תגובות קהל
וואו.
שמע , זה לוקח אותי.
הייתי בפנים . עדיין בפנים. אבל ממש הייתי בתוך עזה.
עם הפציעה . המוות. הביחד של החברה' הסחיבה הנפשית. המוות והחיים . הגבריות בכל מקום הזו. עדינה וסוערת.
והכל יפה יפה. אסתטי עד כאב.
התאורה עשתה ממני אבק. נמסתי השתוקקתי.
אבל עכשיו אני סוער. סוער כמו אחד שרואה מבפנים מה קורה שם בפנים.
תמונת הידיים של הכניעה. של החטופים. של המצב.
ברבש בסוף כמו פצוע נפש . אח. כואב כואב.
ולוואי ונעבור לילה טוב
תודה על ההשקעה העצומה הזו.
דן בן ארי
6 באוקטובר 73, הייתי בחופשת שחרור. בתשע שמעתי שפרצה מלחמה. 7 באוקטובר 2023. אני לא זוכר את השעה המדוייקת בה אמא של סלע צלצלה וסיפרה שהוא פצוע, אי שם ברחבי הנובה. לאחר המופע עלו בי הרבה זכרונות. גבעות החול האין סופיות של סיני, שם שירתתי ולשם לקח לי להגיע שלושה ימים. ערפל הקרב שאליו נעלמו וצצו מתוכו אנשים. הסיפורים על התעיה, על אחוות הלוחמים הנאחזים זה בזה תוך תנועה לא ברורה. אני ישבתי ברפידים, אלי הגיעו האנשים והסיפורים. על הבלבול, על מלחמות הגנרלים, על זעקות הנצורים במוצבים. דה ז'ה וו. 50 שנה והסיפורים כל כך דומים. ואתם מולי מספרים לי את הסיפור, בלי מילים. כי מילים זה מיותר, כי מילים לא פעם חסרות משמעות, מול בוהק האור המסנוור, גם במדבר. אתם שחזרתם משם מדי פעם מראים לי נשכחות ומשקפים לי מציאות. תודה להגיד לכם? מה פתאום. לא מתאים. חיבוק, רק חיבוק של לב כואב, שגם אתם הייתם צריכים לחוות גם, וגם לומר זאת כל כך חזק וללא מילים
מעיין מגנהיים
לא חשבתי שאפשר לדבר על מלחמה, על טוב ורע, על חטופים ועל כאב מבלי לומר מילה אחת. ההופעה הצפופה (מאד) הזו מבחינה רגשית מדברת על כל אלה והותירה לא רק אותי אלא את כל הקהל עם אנחה עמוקה מאד בסיומו, אבל יש בה גם כוריאוגרפיה נהדרת, יופי פשוט וכשרון בלתי רגיל של רקדני האנסמבל.
החיבור החזק שבין הרקדנים והעובדה הניכרת לעין שמדובר בלוחמים במיל' שיצאו וחזרו מהקרבות מורגשת היטב, ומוסיפה למה שמורגש ממילא באוויר: תשוקה, תשוקה גדולה לחיים, לריקוד. לחזרת אלו שצריכים לחזור כמה שיותר מהר.
גם הבחירה הלא טריוויאלית בתפאורה שהיא למעשה תאורה בלבד, תאורה המשמשת כמסך המבדיל - בין הקהל לרקדנים ברמה הטכנית, וברמה המהותית יותר כמחוללת הדינמיקה שבין שתי קבוצות הרקדנים - מוסיפה נופך לא רק דרמטי גרידא אלא ממש נצרך ומאפשרת להמחיש כאב, מרחק ומתח של עומק טוב ורע בצורה מרתקת שמעבירה את הטלטלה כמו גם את חוסר הוודאות והאונים היטב, גם אל הקהל שנושם את העשן עד הרגע האחרון של המופע.
בנימה אישית, זו גם ככה"נ אחת ההופעות האחרונות של אייל עוגן עם האנסבל, איש שהוא לא רק אחד האנשים המופלאים, הנעימים והמצחיקים שאפשר לפגוש אלא גם רקדן בחסד עליון שמדביק אליו את העיניים והלב מהשניה שהוא עולה לבמה. כאמור זוהי כנראה אחת ההזמנויות האחרונות לראות אותו כחלק מהאנסבל הנהדר הזה, יחד עם נעם אלדר (שמבצע כאן בין השאר קטע אינטנסיבי מאד בגובה הרצפה שלא מרפה גם בסוף המופע), Yair Barbash שחותם את המופע בצורה מיוחדת ועדינה, ואיתמר ארליך שאחראי על כמה חלקים מופלאים מאד.
לכו לראות.
גילי המר
מעפר באת ואל עפר תשוב או לנצח את כח המשיכה סאונד, עשן, תאורה, תלבושות, שחקנים ראשיים שמרימים ועוזרים לגוף לבוא קדימה. אנחנו הקהל בחשיכה, תרתי משמע. העין לא יכולה לראות הכל. חייבים להסיט מבט. חלק מהדברים נשארים בחושך, בעשן. מחוץ להישג המבט והגוף. רק לרגעים מועטים הבמה פתאום מוארת. כנראה יש אלימות, קושי, אימג'ים שחייבים להשאר בעלטה ובמסך העשן. הקוורטט של מלאכי המוות הולכים, צועדים יותר נכון, ומעבירים את התחושה, אל תתעסקו איתנו, אנחנו מורידים כפפות ושכבות. מפציעים מהחושך, מהעשן. מבט זגוגי לאופק. הרקדנים הולכים ומתפשטים, מורידים שכבה אחרי שכבה. הברדס ההתחלתי מקנה מראה של קברנים, של מלאכי מוות. מתחת, חולצה לבנה בין מכופתרת לרקדנית, בד מתנפנף, בגד חסידי, טוהר ולובן על רקע הדימוי וההקשר הקשה. השכבה שמתחת, נגלית לאט לאט, בהורדה דרמטית שהיא חלק מהכוריאוגרפיה של השכבה הקודמת, חושפת חולצת טי שירט לבנה. הבד נהיה מעין שקוף ככל שהזיעה מכסה אותו. אולי זו דרך "להפשיט" את הרקדנים הדתיים, להראות גוף שמדי פעם מבצבץ כשהרקדן הפוך ונתלה מהאוויר. לרגעים הבגדים זורמים, אווריריים, חסידיים, לרגעים חגיגיים, ולרגעים נדמים כתחריכים. הבמה מדממת צועקת דוחפת קוברת יש לה חיים משלה. אדם רץ על נפשו. אבל רץ. באמת. רץ את חייו. מה יעשה אדם שמגיע מולו? יכול להתעלם וללכת. אבל יכול בתנועה על ה one שמסונכרת מושלם עם הקיו המוזיקלי לעצור (אותו ואת עצמו), לחבק לתת. ריצה כמטפורה? בדואטים יש תחושה של ביקור בחלום. של מימד אחר. אנחנו נכנסים לתוך תת מודע או חלום בו פוגשים אהוב שמת שלא נותנים לו ללכת. טוטאליות בה אנחנו אומרים וזועקים את נפשנו מהלב המדמם שלנו, לא! אני אחזיר אותך לחיים! אנצח את המוות! אתה לא הולך שוב. אתה נשאר פה. אני מרים אותך מהקבר. אתה נשאר איתי בגוף. אנחנו נקום נקום נקום כמו לקפוץ עם מישהו לקבר להחזיר אותו לא לוותר הגוף צועק זועק נלחם אוהב קובר רודף סוחב נושא דוחף כועס יצירה רב שכבתית: לקהל ישראלי/יהודי, אימג' הסיום לופת את הבטן. החטופים שהניפו דגל לבן. ילד מרים ידיים בשואה. אבל- היא על חיים ומוות, אבדן, געגועים, חמלה, קרבה, כלל אנושית. הרקדנים בטראנס. כמו שבגו פיגור היה ידע גוף מיוחד של מוגבלות, עבודה איתו ולא נגדו או השטחתו, כאן עולה ידעגוף של טראנס דתי, all in. אולי זה 48 השעות האחרונות שלא ידענו לאיזה בוקר נקום בישראל. או ככה הם תמיד. אמנות מוזיקלית מופתית של יופי אנושי. טוהר. הרקדנים מנצחים את כח המשיכה. קופצים, עולים מהרצפה לעמידה ממש כמו בסלואו מושן. כמו דמויות מהמטריקס. אם כולנו נגיע בסוף ל six feet under, לפחות ננצח לשעה את כח המשיכה. בסוף המופע לוקח לקהל זמן למחוא כפיים, הם עדיין בלב החוויה. אנשים ממלמלים, שלא ייגמר. אחרי שמוחאים כפיים אף אחד לא זז. לא קם מהמקום כמה דקות טובות. אף פעם לא ראיתי דבר כזה. הכותרת של המופע לא מקרית בעברית. בשונה מגו פיגור, או שייפ. מעלה את האסויאציה דרך כל בשר. משחקת על הביטוי דרך ארץ. מביאה קדימה את כל המשמעויות של המילה ארץ: טריטוריה, שטח, אדמה, מדינה, soil. בלתי אפשרי לתרגם אותה. וכמובן הדרך הקשה שהארץ הזו מכתיבה לנו על כל המשמעויות שלה. חוזרת לממד הטרנסדנטי של האנשים שאיבדתי וחסרים לי כל כך. שיש ימים שקשה לי לנשום מגעגועים. ואז לוקחת נשימה. עוצמת עיניים. וחושבת על היצירה הזו. חוזרת לאולם ולרקדנים, לבדים, לתנועות, לנשימות, לדפיקות הרגליים היחפות. עוד נשימה עמוקה. הוצאת אוויר. יכולה לחזור לנשום.
אפרת נחמה
תגובות קהל
עדיין בהשפעת הערפל המתעתע שחוללתם בו. תחושת מחול עם הנסתר נגעה בלבי. נותר רושם עמוק של געגוע לאור בתוך החושך, ושל פיוס עם החשיכה שהלא הללו תלויים כל כך זה בזה. ראיתי דימויים של היעלם, של קבצנים גיבנים משוטטים באפילה ויחד עם זאת ואף על פי כן, רוקדים את מחול הנשמה. תודה על השיתוף האינטימי והאמיץ הזה בימים מתעתעים אלו. שבת של שלום
ברוריה וינר דאו
תגובות קהל
הי חנן יקר,
ואוו הרבה מה להגיד
אבל קודם כל תודה רבה שחשבת עלינו והזמנת.
אני לא מבקרת מחול וגם לא רוצה להיות כזו,
ורוצה רק להגיד מה אהבתי.
אגיד שהתאורה היתה מטורפת וגאונית בעיניי ממש.
התנועה והתנועתיות והתדר של הרקדנים היה מופלא.
והם מופלאים.
והסיפור עבר חזק וכואב ונוגע בבחירות הכוריאוגרפיות של השימוש במרחב, בתנועה, בקצב המשתנה, במוזיקה ובתאורה.
ובחוץ פגשתי בלייב את מה שהיה על הבמה וזה היה לי מטלטל והתערבב וראיתי אותך בזווית העין ולא יכולתי לעצור ולגשת ולומר את כל אלה
אז כותבת לך עכשיו.
ושוב תודה
גילי האמר
ביקורת שנייה
הייתי חייבת לחזור לראות פעם שנייה. הפעם מנקודה פחות הישרדותית ויודעת יותר למה לצפות. יכול לצלול יותר לפרטים, לניונאסים של הגוף, של מוזיקה, של סאונד, של צלילים, של תנודות קינסטטיות של הבסים.
היה משהו קצת יותר משוחרר הערב. משהו בריקוד היה פחות הישרדותי, אולי כי לא היה את ההקשר של טילים מאיראן כמו בפעם הקודמת. כל כך אחרת לראות את אותו מופע ביום אחר, בשעה אחרת, מכסא בשורה אחרת בקהל, עם אנשים אחרים. אפילו כמות העשן לא יכולה להיות בדיוק זהה.
הפעם תפס אותי בעיקר העיוורון. כמה היצירה לא משתפת פעולה בקלות או בצורה מרצה עם חוש הראייה. הרבה נשאר בחושך. יש פה ערעור מאד יסודי על מחול כזאנר ואמנות חזותית. הרבה מהזמן אנחנו הקהל לא רואה. או רואה במטושטש. רואה בהבזקים. בהבזקי תודעה וזכרון.
כשלא רואים באים קדימה חושים אחרים. מחפשים את צליל טפיחות הרגליים היחפות של הרקדנים על הרצפה, הסאונד של הריצה. או את הבגד הלבן מציץ באפלה.
אבל הערעור על הראייה לא אומר חושך. כמו בפעמים הקודמות, היצירה מצליחה להמלט מהבור של דיכוטומיה אור-חושך, ראייה-עיוורון, יכולת-מוגבלות. הראייה היא חלק בלתי נפרד מהאשלייה והתחושה שנוצרת. העשן והתאורה והכוריאוגרפיה משתלבים עבור ועם העין ליצירת תחושה שהרקדנים עולים ויורדים וכאילו לבמה יש מפלסים שונים. היא נדמית לא נגמרת, אין סופית, כאילו יש תהום בקצה השני.
ביצירה הפעם גם היה לי יותר חזק דימוי רקדני הנובה, הפצועים, ממשיכים לרקוד את נפשם על רגל אחת. וראיתי המון השענויות של הרקדנים זה על זה שלא רק מביאים קדימה את היכולת הטכנית המעולה שלהם אלא גם אותי לוקחים לעולם של מחול משולב וההשענויות שהוא דורש. לא במקרה אני חושבת. יכולתי לראות את שמואל ותומר נשענים זה על זה כשהרקדנים של בין שמיים לארץ החזיקו אחד את השני.
בפרק הלקראת אחרון של היצירה, עם סוף הפסנתר המופלא (המנגינה שלו לא יצאה לי מהראש כל הלילה), והכניסה של הטראנס הקצבי, הרקדנים ממש בשיאם. באלמנט שלהם. אנחנו מאמינים להם. הם נכנסים לטראנס שלהם. ולא עוצרים ולא עוצרים.
היו איתי אנתרופולוגית בכירה שרואה המון מחול ישראלי. היא אמרה שהיצירה כל כך לא ישראלית, לא במובן רע. היא מאד בין לאומית. כמובן ראתה את כל ההקשרים של המלחמה אבל אמרה שמה שכל כך חזק בה זה היכולת להיות מעל התמות האלו, מעבר למחול מצוין, שהן רלוונטיות לכולם ולכל מקום. חייבת לצאת לחו"ל...
אנתרופוולגית אחרת שראתה איתי את היצירה היא חוקרת משוויץ, דוברת גרמנית. סיפרה שבחלק הראשון השילוב של העשן, עם הסאונד שלה נשמע כמו מישהו שמנסה לנשום דרך מסיכת גז, העלה את האסוציאציה של תא גזים בשואה. ממש הרגישה חנוקה (לא במובן שלילי, פשוט עד כדי כך היה חזק). שני הרקדנים עם הברדסים השחורים נדמו לה כניצולי שואה, היהודים ההם. ושני הרקדנים באמצע לובשים טי שירט לבן כישראלי/יהודי החדש. שקם מהאסון. היא ראתה ברצים אנשים שמנסים לברוח מאיום של השמדה, ואיום מהותי כזה שלא מפסיק לרדוף אותך בכל מקום. וגם אמרה כמה היצירה עשירה שכל אחד מוצא בה את מה שרודף אותו, את זרם התת מודע והמודע.
כמו בהופעה הקודמת, לקהל לקח רגע להתחיל למחוא כפיים. כשעלו הידיים בחושך, היה וואו בקהל. התפעמות שהלב נעצר בה לשנייה, במשחק בין הידיים לעשן לתאורה שעוברת בין האצבעות הפתוחות. וגם הפעם, לקהל לקח זמן לצאת מהאולם ולקום מהכסאות.
בסצנת הסיום, עם הרמת הידיים, חשבתי על השיר החדש של רוטבליט. נראה לי מתאים לשמוע אותו בזמן שרואים את הדימוי המסיים של היצירה. "האם נדע להוולד שוב מחדש"? הוא שואל.
נדמה לי שקראו בשמי
אבל איני בטוח מי קרא לי
קרא לי ואגש
בפני מי אני עומד
גופי רועד אני העד
יחף הגעתי כמו ניצול בודד מן המקדש
האם נדע להיוולד שוב מחדש
סיגלית בנאי
הארץ
הם חזרו ממילואים בעזה והתמודדו עם כל ריבוי הקולות שיש שם, ורקדו את טראומת הלחימה, את החוויה הדתית, את החברות והחיבור בין הגברים, את הפגיעה בנפש, את החיבור לעם ולארץ, ואת החיבור לאדם. זה ממש לרקוד את התורה... זו אחת היצירות העמוקות והמרגשות שראיתי שנוצרו בעקבות המלחמה. בבמה קולנועית אפוקליפטית מסך עשן חוצה את החלל באלומת אור שבוקעת מהאופק. ארבעה גברים מתגלים ונעלמים, צועדים במעגלים כמו חיילים, רצים, מסתערים, נפגעים, נופלים, מערסלים זה את זה בחמלה... שרון פרידמן והרקדנים יצרו יחד התבוננות מורכבת ומכמירת לב על גבריות, מלחמה, ואמונה.
bottom of page