קו – הזמן נמשך קדימה,
מעגל – המחזוריות שבחיים,
משולש – הכוח שבתלות הדדית.
שלוש תנועות טבע החלות על כל דבר, אך בתודעה שלנו הן יכולות לערער את השלום הפנימי: קושי לקבל את סופיות החיים, ההיאחזות בדפוסים קבועים, ומודעות לתלות שלנו.
ביצירה יש התמסרות אל שלוש התנועות הללו, אפילו כניעה. ההתבוננת בצורות המשתנות מזמינה את הצופה למצוא שלווה ויופי בהשתנות המתמדת.

אי-חוד נעה במתח שבין חרדה ופחד במסגרת מציאות של מלחמה, לבין רצון אנושי לחיבור. העבודה בוחנת את מצבים אלו ואת מה שנמצא בתווך בניהם.
חלל הבמה איננו דומם אף פעם- הוא רעוע ופגיע, והרקדניות נעות בתוכו. עם שני כסאות, הן מנסות לייצב, להתייצב, להתאחד וגם להתמסר למצב.
הדימויים על הבמה מתכנסים לכדי עולם של קונפליקטים חיצוניים ופנימיים, תוך רצון למפגש וקרבה.

"״חלום קטן היה ונשכח
כמו דמעות מאתמול שיבשו על הכרית
מי זוכר עכשיו את מה שנשכח

את זוכרת איך בקיץ שעבר
בים הגדול יצאנו לטייל
אור גדול כיסה את פני
גם את עוד לא ידעת צער״ מתוך השיר חרש ביבבה, של אסף אמדורסקי