הערות היוצר על גיבורים

מאז הקמת היישוב העברי בתחילת המאה ה20 נמצאת הזהות היהודית בתהליכים מואצים של שינוי. אחד מהאספקטים של השינוי הוא הגופניות של הגבר העברי:

הארכיטיפ של הגוף הגברי-יהודי-חרדי של לפני מאה שנים היה רפוי, רך, כפוף. ברוב היום הוא היה רכון סביב ספריו והייתה בו מינוריות גופנית.

​

לעומתו, הגוף של הגבר היהודי, במציאות הישראלית, הוא מפותח, זקוף ושרירי יותר. זהו גוף שחורש את האדמה, שמטייל בארץ לאורכה ורוחבה, שנלחם כחייל, שמשתתף בפעילות ספורטיבית ואפילו עושה מחול עכשווי.

​

היצירה "גיבורים" מביאה שאלות של זהות אודות הגופניות של הגבר היהודי ישראלי ציוני: האם כוחו של הגבר הציוני הוא בM-16 וב F-16 או שכוחו בתורת משה העתיקה, בתפילתו ובלימודו. במילים אחרות: האם הגבר היהודי העכשווי מתעטר בטלית ותפילין? האם במדים צבאיים? האם בחולצה של קבוצת כדורגל?

​

חברי אנסמבל כעת חיים ויוצרים מתוך מציאות ישראלית ציונית המכילה בתוכה את כל המרכיבים והכוחות המנוגדים הללו, ועל אף שמרכיבים אלו מתנגשים ואינם חיים בשלום זה עם זה, הם כולם מרכיבים מציאות אחת רבת רבדים, מסוכסכת ומפייסת, מתריסה ותומכת, ובעיקר חושפת את חבלי הלידה ומאבקי הזהות של החברה הישראלית מרובת הקולות.

​

בתוך בליל הקולות, מוצא עצמו הגבר הישראלי-יהודי-דתי בדילמה זהותית  – לאן הוא משתייך ומהו הקוד הגופני אותו הוא מאמץ. האם הוא חוגג את גמישותו, חוסנו הפיזי, כוחו ומהירותו, את השעשוע שבגוף? האם הוא מקבל את מיזוג הרוח והבשר? האם נשקו הוא תכשיטו? או שמא הוא מבקש את נוכחות ראשו כמרכז הוויתו הגופנית, ולמעשה מעדיף את השיח הגופני כמטפורה לנשמה ורוח.

​

האם ישנה דרך שלישית שמביאה לידי ביטוי את הפיוז'ן הישראלי?

חברי אנסמבל כעת גדלו לתוך השאלות האלו. מחד, כולם בני ישיבות שינקו ערכים ציוניים ועכשוויים, מאידך, אלו אנשים שגדלו על ערכים ועולם דימויים מעולם היהדות החסידי והעתיק. כולם שירתו בצבא ולמדו להיות גברים חזקים, גמישים ומהירים ויחד עם זאת כולם יודעים לעצום עיניים, לבקש רוך ועידון, לשיר את תפילתם, לעיתים גם מתוך בכי ותחינה.

זו הפלטפורמה שעל גביה נוצרה העבודה גיבורים, והיא איננה מציעה פתרונות אלא רק מבקשת להציף ולברר את השאלות.