דתיים זזים
מאת נחום אבניאל
מקור ראשון, מוסף שבת עמ' 11, כ"ח במרחשוון תשע"א, 5.11.2010
החבר'ה של 'כל עצמותיי תאמרנה', בית ספר דתי-גברי לתנועה, לא יכלו ליפול על תקופה טובה יותר ליזום בה פסטיבל מחול. בימים אלה, אין מפתה יותר מלהשוות בין הסדרה המצליחה 'חיים אחרים', שמשודרת בפריים טיים בערוץ שתיים, לבין חבורת הגברים המזוקנים שמתחילה לעלות לראשונה על במות. אותה כיפה, אותה קריעה בין גוף לנפש, אותו ניכור בין עולמות שלכאורה אין שפה שמגשרת עליו.
יקיר, גיבור הסדרה הטלוויזיונית, מנסה כל הזמן למצוא ולגשר בין העולמות האלה, ועל המתח שביניהם עולה פרק אחרי פרק על המסך הקטן. אך כשמעמיקים לחקור מגלים שכמעט ואין רחוק יותר בין מה שמוצג בסדרה לבין סדנת העבודה של עולם הריקוד הדתי שהולך ומתפתח.
שפה נוספת
העסק התחיל לפני שלוש שנים. רונן יצחקי, כוריאוגרף, רקדן ומורה למחול, התחיל מסע גילוי של שורשיו היהודיים. הוא גילה אוצר בלום של תרבות יהודית ומקורות עתיקים, והצר על כך שלא נחשף אליו עד אז. אחרי לימוד משותף עם הרב יוסי פרומן החליט להקים בית ספר דתי למחול. באופן סמלי, אולי סמלי מדי, שמו נקרא 'כל עצמותיי תאמרנה'.
"יש פה הצעה לציבור הדתי לדבר בשפה נוספת, שפת הגוף", הוא אומר היום, כשבית הספר שהקים הוא כבר מוצר מוגמר, שבכוחו אף ליזום הופעות ולאסוף שבחים. "אנשים יכולים להתחבר לגוף שלהם ככלי לעבודת ה'". רונן, אם לא הבנתם עד עכשיו, מוגדר חילוני. אני מציע לו את ההגדרה 'חילוני בלאי', כי איזה חילוני דובר רהוטות כל כך את השפה הזו, שלא לדבר על תפילות שהוא מגניב מפה ומשם ועל "מצוות שנאספות לתוך חיי", כלשונו. כל כך מתאים לו המשפט שהוא אומר ברגע הבא: "אנחנו מנסים לחבר דברים שעד היום לא התחברו".
הם באמת מנסים. הייתי שם וראיתי. באחד השבועות האחרונים עלה במרכז 'המעבדה' בי-ם מעין קדימון לפסטיבל, ובמסגרת הערב הציגו נעה דר (כוריאוגרפית ידועה, שהתפרסמה לאחרונה בשל זכייתה בפרס לנדאו לאמנויות הבמה וכן בשל חתימתה על מכתב האמנים שמחרימים את היכל התרבות באריאל), נמרוד פריד ולהקת 'כל עצמותיי'. בעוד ששני המופעים האחרים היו מופעי יחיד וזוג, 'כל עצמותיי' בחרו להופיע בחבורה. המופע, או אולי המחזה, הראה קבוצת גברים מתפללים, שהתנדנדות התפילה שלהם הופכת פרועה יותר ויותר. אחד ממתפללי החבורה מנסה שוב ושוב לצאת מתוך הריטואל הטקסי, ובני החבורה משיבים אותו אל תוכה. לאחר מכן, כשהוא כבר מצליח להשתחרר, בני החבורה נרתעים ממנו והוא רודף אחריהם ומסיג אותם. אחר כך הוא מבצע שינויים בלבושם והופך אותם לדומים לו. הריקוד נגמר כשאוסף המתפללים עטוף בטליתות, ולצידם שרוע, גם הוא בטלית, היחיד שפרש מהם.
האם יש כאן רמז להשתנות החברה הדתית? או אולי אי היכולת של היחיד להשתחרר ממנה. מוטיב היחיד מול הקבוצה ברור מאוד במופע, אולם היחסים ביניהם נתונים לפרשנות. "זו נקודת החוזק במופע מודרני שאינו כופה עליך את הפרשנות שלו", מציע רונן, "הוא נותן לך לעבד את החוויה ולהגיע למסקנות בעצמך, ולא מאכיל אותך בכפית".
העולמות התקרבו
בסוף המופע אני נשאר דווקא עם שאלה צורנית: מה ההבדל בין מופע מחול עכשווי לבין הצגה מודרנית? בשנים האחרונות חלה התקרבות מעניינת בין שתי אמנויות הבמה האלה, כשבעוד התיאטרון הולך ומאבד מאופיו הסיפורי והליניארי, שב המחול מן הנטייה האסתטית ה'נקיה' אל מופע בימתי שיש בו חיפוש משמעות ורצון להביא אמירה מקורית. במקום רקדניות בלט וירטואוזיות ולהקות רקדנים ענקיות ומתואמות ללא שיור קצה-אצבע, על הבמה מופיעה רקדנית יחידה, לא מרשימה בדווקא, ויוצרת סדרת תנועות שמצטרפת למוזיקה ותפאורה. את המשמעות משאירים לדמיונם של הצופים. בתיאטרון, במקום סיפור שיש לו התחלה אמצע וסוף, גיבורים טובים ורעים וזעקה חברתית, ישנם קטעי משחק, לעיתים גרוטסקיים ולעיתים תלושים, שאמורים להרכיב 'תחושה' אחת, או 'חוויה מזככת'. גם פה, חובת איסוף הרמזים והפיכתם לדבר מה בעל משמעות היא על הצופה התמים.
בלי לשפוט אם מדובר בברכה או קללה, ברור ששני העולמות המובחנים זה מזה, הופכים להיות דומים יותר ויותר.
רונן מסכים איתי שהעולמות התקרבו. "באמת בעבר היתה הבחנה מאוד חדה: המחול היה מאוד וירטואוזי, והאסתטיקה מרשימה. לעומתו עולם התיאטרון שכח את הגוף, והתמקד במילים. רבים מהיוצרים היום יוצרים 'תיאטרון מחול'. זה עולם שיש בו את הכוונה של התיאטרון והחיבור לגוף של המחול". אך יחד עם הרצון להביא אמירה, היוצרים נזהרים, או מנסים להיזהר, מלהעלות מסר חריף או בוטה מדי על הבמה. "בעולם הבמה אנחנו מנסים להימנע מ'להראות' ויותר 'להיות'. להראות זו עבודה זרה. אם אמן נמצא על הבמה ורוצה לחנך אותי- זו בעיה, זה זורק אותי החוצה ואני לא מוכן להיות שם. הדרך היחידה שבה אני מתרגש ומוכן להשתתף בניסוי הזה היא כשהמציג מעיין וחוקר כל כך את מושא המופע שלו- שהוא הופך להיות הדבר עצמו".
לא לחילוניים בלבד
בחזרה ליקיר מ'חיים אחרים'. האם מותר לנו להיות כל כך אופטימיים בנוגע ליחס הדתי לתרבות הגוף? בסדרה נראה שוב ושוב שהסובבים את יקיר אינם מאמינים שהדבר אפשרי. לעומתם, רונן ובני חבורתו מוכנים לשים את כל הונם על כך שהחיבור הזה יצליח.
תלמידי הרב קוק אמונים על כך שהעולם הוא הרמוני, ושאין הקב"ה בא בטרוניה עם בריותיו, כלומר, אם הדבר קיים ומשפיע השפעות חיוביות, לבטח שאפשר 'להביא אותו אל הקדושה'. אך האם זה באמת כך? האם כל דבר בעולם חייב לעבור מטמורפוזה דתית ולהיות מוכרז כ'כשר'?
"הרתיעה היא משני הצדדים", אומר רונן. "מופעי מחול פעמים רבות אינם צנועים, במובן העמוק של המילה. צופים דתיים לא מוצאים את עצמם בהופעות כאלה. מן הצד השני, דתיים נחשדים- לעיתים קרובות בצדק, לצערי- בחוסר מקצועיות. ישנם גם רבים בעולם החילוני שמרגישים שכל התקדמות של דתיים לעבר מחוז מסויים בתרבות היא 'כיבוש זוחל'. אבל בהופעה ב'מעבדה' באו אלי קודקודי קהילת המחול ופירגנו באמת, מעומק הלב. במשך שלוש שנים עמדנו בפיתוי לצאת אל הבמה ולהופיע כגימיק בהפקה של כמה חודשים. נתנו לדברים להבשיל ואני שמח שעשינו זאת. הפסטיבל שאנחנו עומדים להעלות הוא 'תו התקן' שלנו, הן מבחינת ההכרה המקצועית, כשגופים שונים נתנו את ברכתם וגם מימון של מאה אלף שקלים, וגם מבחינת החידוש שאנחנו מביאים לבמה. יש פה שפה חדשה, שמתכתבת עם המקורות ומושפעת מהם, וגם כוונה חדשה, שמזכירה את עולם התיאטרון".
ובכל זאת, החיבור בין בית מדרש למחול איננו הדבר הטבעי ביותר שקיים. בעולם בו אנו חיים, 'להקת בת שבע' הוא שם נרדף לא לאמנות, אלא להתכתשות דתית-חילונית בדבר אופיה של המדינה, כזכור מחגיגות היובל.
רונן מתעקש שהיצירה אותה הוא מוביל היא, איך לומר, פשוט אחרת. "הסובלימציה היא חלק בלתי נפרד ממעשה האמנות, או שהאמנות לא מעניינת. בשנות השמונים והתשעים זה עוד היה מעניין, ואנשים ניסו להעיז וללכת לכל מיני מקומות. אבל בשדה האמנות היום, מי שלא יוצר עם מידה של איפוק- לא רלוונטי". אבל גם הוא מודה שהלהקה שלו הולכת בין הטיפות. בפסטיבל המיועד, בשלושה מתוך ארבעת הערבים בהם יעלו מופעים- יציגו גברים בלבד. "אנחנו נותנים את החופש למי שזה לא מתאים לו לא לבוא, ועם זאת מנסים לשמור על גדרי ההלכה. אנחנו לא רוצים לעשות פסטיבל לחילונים, כאלה יש מספיק, אלא פסטיבל נגיש. גם תלמידים שלנו, שאחרי שלוש שנים רצו לצאת וללכת לרקוד מעורב- אמרתי להם שאני מתנגד בתוקף. מטרת בית הספר היא לבוא בשיא הצניעות לציבור הדתי, ובשיא הפתיחות לציבור החילוני".
אני מעיר את תשומת לבו של רונן לכך שלפעמים הניסיון לרקוד על כל החתונות עלול לגרום לשברים ברגלים. אם אתם טוענים לשמירה על ההלכה- למה לא ללכת עד הסוף, אני שואל. "אנחנו לא מוצאים את הפתרונות המושלמים", הוא מתגונן. "אנחנו טועים ומנסים לתקן. מצד אחר, אנחנו לא בעניין של לעשות פסטיבל לגברים דתיים. יש לנו חלום לשלב".
כמו חללית מחקר
חלומות על שילוב. בפתיח של הסדרה 'מסע בין כוכבים: הדור הבא' סיפרו לנו על גבול העולם, הגבול הסופי ביותר, ועל משימתה של האנטרפרייז: " To explore strange new worlds, to seek out new life and new civilizations". במובן מסויים, נדמה שהעולם הדתי המודרני מחפש היום כמו חללית מחקר, אחר עולמות חדשים אליהם הוא מסוגל להגיע. ביני לביני אני תוהה אם זו הרחבה של העולם הדתי, סקרנות של העולם החילוני, או התנגשות של שניהם בתוך נפשו של האדם המודרני, שאינו יודע לאן להשתייך.
החלק המעניין הוא, שהחיפוש הזה אינו נחלתם של דתיים בלבד. רונן יצחקי עצמו, גם הוא בין המחפשים את דרכם על ציר הישן חדש (ולמופע אותו מעלה קבוצת המחול, גם זה לא במקרה, קוראים 'כביש מס' 1', שמחבר בין ירושלים לתל אביב), מגלה כי בעולם המחול יש רוויה מן הקיים. "מורים אותם רציתי להביא ללמד ב'כל עצמותי' נרתעו בהתחלה. רוב החבר'ה שלנו גרים בשטחים, וכמו שראית, חיצונית הם מתאימים לתדמית המתנחל הקלאסי. אבל אחרי רבע שעה בסטודיו, גם התל אביבים הכי תל אביבים נפתחים ופוגשים את האדם. רואים שלא זו בלבד שהתלמידים אינטליגנטים, רגישים, סקרנים ומכבדים- יש פה גם שפה תנועתית אחרת שמעניינת אותם. הכוריאוגרפים נמצאים בחיפוש אחרי מקורות השראה חדשים, שפות תנועתיות אחרות. כמו קולומבוס שמגלה מדינה חדשה, כך הכוריאוגרפים גילו את התלמידים שלנו, את השפה הגברית שלהם".
בשביל לשלב צריך גמישות. שני חלקים קשיחים, שכל אחד מלא מעצמו, לעולם לא יתחברו. הגמישות הזו לא התגלתה במקרים שונים של ניסיונות שילוב, כמו זה של 'גלריה הלל 17' במכללת ליפשיץ, שנסגרה בקול דממה דקה לאחר שהפתיחה שלה עשתה רושם רב אך תלמידיה לא היו מוכנים שייתלו בה תמונות נשים. אני שואל את רונן האם יש צורך בהתכוונות מסויימת של הקהל כדי לבוא להופעות המחול בפסטיבל שלו. "אפשר להסתכל על זה כמו הרפתקה בת שעה וחצי", הוא מציע. "אפשר לבוא בלי ציפיות, בלי הכנות ובלי שום ארגז כלים. פשוט לבוא כמו שאתה ולתת לרשמים לטבוע בך. מה שעושים בתיאטרון זה לשבת, לקחת חופש מהעולם ולתת לצליל להדהד בהכרה ובגוף".
הזדמנות להיפתח
העמדה הסקפטית היא הקלה ביותר. וגם הבטוחה: רוב היוזמות אינן מצליחות. המהפכות נקברות מתחת גלי היומיום, ועסקאות נסגרות מתחת השולחן בעידודם של השליטים. אבל אהיה אופטימי ואומר: גם אם אינו מבשר עולם חדש ויפה של פתיחות דתית או הקשבה חילונית, פסטיבל "בין שמיים לארץ" שיעלה השבוע במרכז ז'ראר בכר בירושלים, הוא הזדמנות לדתיים להיפתח לשפה אחרת ולגלות מחוזות חדשים בתוך גבולותיה של ההלכה, ואפשרות לחילוניים להכיר טוב יותר את עולם המקורות היהודי, לבקר בירושלים הקרירה והחורפית וגם לראות מחזה משונה: גברים עטורי זקנים וטליתות עולים על במות, ולא רק על בריקדות. שווה לנסות.